פסק-דין בתיק עת"א 45943-02-11

השופט ר. שפירא [אב"ד] :

בפנינו עתירת אסיר המופנית כנגד החלטת ועדת שחרורים בכלא דמון בראשות כב' הנשיא בדימוס, אהרן מלמד, אשר דחתה את בקשתו של העותר לשחרור מוקדם ברישיון, וזאת בהתאם לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א - 2001 (להלן: " חוק שחרור על תנאי ממאסר").

מדובר בעותר שהוא אזרח מצרים, אשר נדון ל-8 שנות מאסר בגין עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה של ניסיון לייבא נשק ותחמושת ועבירה של כניסה לישראל שלא כחוק. בתמצית יצוין, כי מדובר בהרשעה ובעונש אשר נגזרו על המערער, אשר היה שותף לאירוע של הברחת נשק מתחומי סיני לתחומי ישראל. בעת ביצוע העבירה היה העותר בן כ-19 שנים.

בקשתו הראשונה של העותר להשתחרר בשחרור מוקדם נדחתה על ידי ועדת שחרורים, בדיון ביום 23.2.09, זאת מבלי שהעותר יהיה מיוצג.

ביום 29.7.09 התקיים דיון חוזר בעניינו של העותר, וזאת לאחר שטען כי יש לדון בעניינו תוך שהוא מיוצג, וגם אז נדחתה בקשתו לשחרור מוקדם.

ביום 19.10.10 פנה העותר בבקשה לקיום דיון נוסף בעניינו וועדת השחרורים החליטה לקבל את הבקשה ולקיים דיון חוזר בעניינו, בין היתר לאחר שנקבע כי התנהגותו בין כתלי הכלא תקינה. בהמשך להחלטה זו קיימה הועדה דיון ביום 25.1.11 ודחתה את בקשתו. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה שבפנינו.

ועדת השחרורים שמעה את טענות הצדדים וציינה בפתח החלטתה, כי מדובר בדיון חוזר עקב שיפור התנהגותו של העותר בכלא. עוד ציינה הועדה את נסיבות האירוע שבמהלכו היה שותף העותר להברחת 35 רובים דרך הגבול אל ישראל. הועדה ציינה את הדברים שנאמרו על ידי בית המשפט העליון, עת דן בערעור על ההרשעה וגזר הדין וציין את חומרת המעשים והסיכון שנגרם לתושבי המדינה. בסיכומה של ההחלטה קבעה הועדה, שעל אף התנהגותו התקינה של העותר בעת האחרונה, לא ניתן להיעתר לבקשתו נוכח חומרת העבירות ונסיבות הסכנה החמורה שהן מהוות למדינה ולכן קבעה, תוך שהיא שמה לנגד עיניה את הוראות סעיף 10א' לחוק שחרור על תנאי ממאסר, כי מדובר במקרה בעל חומרה ונסיבות מיוחדות, אשר בגינו אין מקום להורות על שחרור העותר מאחר ושחרורו יפגע במידה רבה באמון הציבור במערכת המשפט, באכיפת החוק ובהרתעת הרבים. הועדה הדגישה, כי הוראות סעיף 10א' אינן ההוראות הבלעדיות בגינן ניתנה ההחלטה. הנימוק לדחיית העתירה מהטעמים המפורטים בסעיף 10א' לחוק הוא נימוק נוסף לקביעת הועדה בדבר קיומה של מסוכנות, אשר גם בגינה אין מקום להורות על שחרורו של העותר. בסיכומו של דבר נדחתה הבקשה.

הצדדים טענו בפנינו את טיעוניהם, כפי שעולה מכתב העתירה ומפרוטוקול הדיון. ב"כ המדינה הציגה גם לעיוננו את כל החומר החסוי אשר הונח בפני ועדת השחרורים. אציין כי ועדת השחרורים סברה, שאין בחומר הנ"ל מידע המצביע על מסוכנות יתרה. כאמור, המסוכנות אשר ייחסה לעותר היא כפועל יוצא של העבירות שבהן הורשע ולאו דווקא של אותם מידעים אשר הועדה מציינת כי הם " אינם משמעותיים במיוחד".

אציע לחבריי, לאחר ששמענו את כל טענות הצדדים ובחנו את כל החומר שהוצג לעיוננו, כי נורה להחזיר את הדיון בעניינו של העותר לועדת השחרורים.

בטרם אתייחס להחלטת הוועדה, ראוי להזכיר את הכללים החלים על בית משפט בבואו לבחון את החלטתה של ועדת השחרורים. ראה לעניין זה דברים שנאמרו ברע"ב 3686/10 סמיר גנאמה נ' ועדת השחרורים (טרם פורסם, ניתן ביום 9.12.10):

" יודגש כי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים אינו פועל כערכאת ערעור על החלטת הוועדה, אלא הוא בוחן את החלטת הוועדה כהחלטה מינהלית, ומכאן שהתערבותו של בית המשפט תיעשה רק במקרים בהם קמה עילה מאלה המאפיינות את המשפט המינהלי כנגד החלטת הוועדה. על בית המשפט לשמור על מרחב של שיקול דעת לוועדה בהחלטתה לגבי שחרור אסירים, ולהתערב בהחלטותיה רק אם הן לוקות בחוסר סבירות קיצוני (ראו בין השאר: עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס, פ"ד לז(2) 688 (1983); בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2) 838, 871 (2001); רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 236 (2002))".

סבור אני, כי יש להחזיר את הדיון בעניינו של העותר לועדה, מאחר ולא נשקלו כל השיקולים הרלוונטיים, וזאת בהתייחס למספר נתונים שנצביע עליהם להלן.

א.         היותו של העותר אזרח זר:

העותר הינו אזרח מצרי ומכאן שמיד עם סיום מאסרו (בין אם בדרך של שחרור מוקדם ובין אם בסיום תקופת המאסר המלאה), הוא עתיד להיות מגורש למצרים. מכאן, שאת מסוכנותו יש לבחון על פי אמות מידה אשר יביאו בחשבון את עובדת שהייתו הצפויה מחוץ למדינת ישראל.

בהתאם, כאשר נבחנת המסוכנות, הן לצורך הוראות סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר והן לצורך החלת הוראות סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, יש להביא בחשבון את הוראות הסעיפים הנ"ל בהתאמה המתחייבת לעובדה כי האסיר לא יהיה בישראל אם ישוחרר. מכאן גם שמהצד האחד אין לייחס משקל משמעותי להעדר הרשעות קודמות בישראל או העדרם של כתבי אישום אחרים נגדו, ואולם מהצד השני פוחתת חשיבות אמות מידה המשמשות ועדת שחרורים בבואה לבחון מסוכנות, כגון האם האסיר משתמש בסמים, מערכות היחסים שלו עם אסירים אחרים וכד'. כך גם אין משמעות לחוות דעת של הרשות לשיקום האסיר, אפשרות לשלבו בתוכנית שיקום וכד'. בחינת המסוכנות צריכה להביא בחשבון כי הוא יורחק מישראל ובהתאם יש לבדוק עד כמה נשקפת מסוכנות מאותו אדם, כאשר יהיה מחוץ לישראל.

לעניין זה לא ראיתי נתונים שהוצגו בפני ועדת השחרורים ולא ראיתי כי ועדת השחרורים שקלה נושאים אלו כאשר קבעה את מסוכנותו, כמו גם את החלת הוראות סעיף 10א' לחוק שחרור על תנאי ממאסר על עניינו, בשים לב להרחקתו הצפויה מישראל.

ב.         גילו הצעיר של העותר:

            העותר היה בן 19 כאשר בוצעו העבירות בגינן הוא מרצה מאסר. נראה כי גם נתון זה צריך היה להישקל על ידי ועדת השחרורים, מאחר ויש מקום להבחנה בהתייחסות לתקופת המאסר, וכן לשיקולים של הפחתת תקופת המאסר, כאשר מדובר באדם שהוא בגדר של בגיר-צעיר. ראה לעניין זה, על דרך ההיקש, דברים שנאמרו בע"פ 5048,6499/09, פלוני נ' מדינת ישראל, סעיף 5 לפסק דינו של כב' השופט הנדל. סבור אני כי הדברים שנאמרו שם נכונים בהתאמה המתחייבת, גם כאשר דנים במסגרת של ועדת שחרורים בשיקולי הועדה בבקשה לשחרור מוקדם ברישיון בעניינו של אסיר, אשר היה בגיר-צעיר (בן 19) בעת ביצוע העבירה. נראה, כי גם עניין זה לא זכה להתייחסות בשיקולי הועדה וראוי שייעשה כן.

ג.          ועדת השחרורים לא התייחסה למשך המאסר הקצר שנותר לעותר בטרם יסיים את מלוא תקופת מאסרו. גם עניין זה צריך היה להישקל במסגרת מכלול השיקולים, בהתאם להוראות סעיף 10א' (לחוק שחרור על תנאי ממאסר), הקובע בסוף הסעיף כי " משקלם של הנתונים לפי סעיף קטן זה בהחלטת הועדה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא".